במשך עשורים מנסה מדינת ישראל להחיות מחדש את השכונות בערים המנומנמות ולצקת בהן תוכן אך הייתה זאת דווקא שנת הקורונה שהאיצה את התהליכים - גרמה לרחובות מתים להפוך לשוקקים, הגבירה את תחושת הלוקליות ויצרה קהילות יוזמות ופעילות. יותר ויותר תושבים צורכים את השירותים במסגרת העסקים הקטנים בשכונה. את הקפה של הבוקר הם שותים בעגלת קפה מקומית ובאזור הזה מתקיימות הפגישות. הרכבים נזנחים, כך גם המשרדים ואט אט נוצרים בשכונות הללו מתחמי WE WORK קטנים-קהילתיים.
בערים רבות ברחבי ישראל שוקדים המתכננים על תכניות מתאר כוללניות שמתוקפן ניתן להכין תב"ע בסמכות מקומית או מחוזית ובהן מוגדרים אזורים המיועדים לעירוב שימושים, בפרט בצירים ראשיים שיכולים להכיל מבנים שיכללו מסחר, פודיום משרדים וקומות מגורים מעל. כל עירייה בדרכה מנתחת ובוחנת את פוטנציאל ההצלחה ואפשרות התנועה של מסות של אנשים במרחב הנתון ובעוד שחלק מהרובעים ימשיכו לשמש למגורים נטו, באותם אזורים הראשיים תדרש בניה הדוגלת המושתתת על עירוב שימושים. בין הערים הבולטות ניתן למצוא את תל-אביב, חולון, ראשון לציון, רמת גן, הרצליה, באר שבע, ערי השרון ונוספות.
לדברי חוקרת הבית אורלי רובינזון והאנתרופולוג היישומי תמיר ליאון, מפתחי שיטת הבית ההיברידי, "רשויות התכנון בישראל מנסות להתמודד כבר שנים ארוכות עם 'שכונות הרפאים' שצמחו בשטחן. מדובר באזורים שסובלים מחסר בחיי קהילה ומגורים משותפים. שכונות שעד שהקורונה נכנסה לחיינו לא הסתובבה בהן נפש חיה עד לשעות הצהריים המאוחרות, שכונות שתושביהן רכשו את המוצרים מחוץ להן ושהבניה בשטחה מנותקת מההוויה ברחוב שלמעשה כלל לא הייתה קיימת.
"שוק העבודה ההיברידי טורף את הקלפים וכבר במהלך שנת הקורונה חזינו בתקומתה של המקומיות: אנשים החלו לצרוך קרוב לבית, מהירקן והקצב בשכונה וריכזו קניות גדולות אחת לחודש מסופר רחוק. בתי קפה ועגלות מזון מסוגים שונים שגשגו. אנשים החלו לארגן וולונטרית מתחמי עבודה משותפים ברמת הבניין והשכונה, בפרט בשכונות פריפריאליות, שם רואים יוזמות ברוכות ויצירתיות, זאת בכדי להפיג את הבדידות בעבודה מהבית. במקביל החל להתקיים מודל הצריכה לוקלי בו החנויות הקטנות והשכונתיות נהנות מלקוחות רבים מהאזור ובפרט מהשכונה, מה שמאפשר להן להתחרות במחירים של רשתות הענק וכו'".
לדברי ליאון, כבר עתה מתקיימים שלושה תהליכים משמעותיים בשוק הבנייה: מעבר מבניה מסחרית לבניה למגורים, תכנון ובניית דירות גדולות מבעבר לטובת חדרי עבודה מרווחים וניסיון אמיתי מצד יזמי הבניה לייצר פרויקטים עם פוטנציאל לקהילה: "קהילה תלויה בתכנון המרחבי וברגע שעברנו למודל עבודה בו לפחות יומיים או שלושה בשבוע אני עובד מהבית, הדרישות שלי מסביבת המגורים שלי משתנות. יזמים שישכילו לייצר מודל קהילתי בפרויקטים יצאו נשכרים. על מנת שזה יקרה צריכים להתקיים מספר דברים. לדוגמה, יצירת בניינים שאינם מנותקים מהרחוב ובינם שטחים ירוקים לשימוש הקהילה, יצירת מקומות התכנסות שיותאמו לקבוצות גיל מגוונות ויצירת מקומות למסחר זעיר עבור יזמים מקומיים. אנחנו רואים כיצד הרחובות חוזרים להיות אזורים שוקקים שמתנהלים וחיים בהם ולא רק עוברים דרכם. התהליכים הללו יאפשרו לנו גם להיפרד ביתר קלות מהרכבים ולא מן הנמנע שידחקו את הרשתות הגדולות לשולי הערים או מחוץ לשכונות".
רכב? תודה, אבל לא צריך
לשיטתה של רובינזון, עירוב השימושים העתידי יתרחב ויתקיים באופן פרטני במבנים עצמם ובמקביל גם במרחב השכונתי: "שינינו את הרגלי הצריכה שלנו, יש יותר ויותר עסקים ביתיים ואנחנו רואים התעוררות ממשית במרכזים מסחריים שכונתיים. עירוב השימושים פורץ את גבולות הבניין והשירותים נגישים לכל תושבי האזור שחיים, עובדים ומתנהלים בסביבה. השכונה העתידית צריכה להתנהל כמרחב דינמי שמאפשר חיבור בין פנים המבנה לחוץ, מה שיאפשר מפגשים ספונטניים של שכנים ומקום להתקהלויות שכונתיות שיעצימו את מדד הלוקליות במידה ניכרת. אנשים מחפשים את האינטראקציה השכונתית שמחליפה את זאת שהורגלנו לראות במקומות העבודה. יתקיימו הרבה יותר פעילויות קהילתיות שתכנון טוב ונכון יכול לדרבן- גינה קהילתית, ספסלים, גגות מבנים שיהפכו לריאה ירוקה ציבורית לשימוש הדיירים וכו'. מדובר במודל שמעודד את החברותא והלוקליות. השכונה הופכת למרחב חי ופועם שמתרחשים בו הרבה יותר דברים".
מדובר בשינוי שכשיתממש, ישפיע באופן ניכר על תנועת התושבים, יעלה את מדד הקהילתיות וייתר את הצורך ברכבים לפחות באופן חלקי. כך, בתום יום עבודה במשרד הביתי, יגש ההורה לאסוף את ילדיו מהגן או מאשכול הכיתות שממוקמים בבניין, יחד הם יעברו בבית הקפה שממוקם באחת מקומות המסחר ומשם לגינה הקהילתית שממוקמת בגג או לחוג במתנ"ס שמצוי בבניין עצמו או בבניין סמוך אליו.
לשיטתו של האדריכל ובונה הערים בני פרי, שותף במשרד V5 אדריכלים ובוני ערים, סיבה נוספת לתקומתם של מבני עירוב השימושים הוא הציפוף הטבעי, בפרט בערים, שיוביל ליצירת 'מגה בניינים' שירכזו בתוכם את רוב הפונקציות העירוניות וצרכי התושבים. "המבנים האלה ישמשו כמעין שכונות קטנות שמכונסות בתוך מבני-ענק בהם נראה לצד הדירות מתחמי תעסוקה ומסחר, מוסדות חינוך, מתקני פנאי ובילוי וכן בתי כנסת ויחידות דיור מוגן. בשל כך, יש חשיבות מכרעת ליצירת מרכזים קהילתיים דו תכליתיים כמו תיאטראות שישמשו גם כמתחמים להרצאות וסדנאות או מבואות שישמשו כבתי קפה. בניגוד למה שהורגלנו עד כה, מרחבים ציבוריים יכולים בהחלט להתקיים גם במפלסים הגבוהים יותר, אך כדי שזה יקרה, צריך להתחיל לעבוד במונחים תלת ממדיים. ניתן ליצור עיר עילית שהקרקע שלה מתבססת על גגות העיר התחתית- שכבות עירוניות שמונחות זו על זו.
"זהו מודל שיאפשר לדיירים לעלות מדירת המגורים לגינה בצורה קלה ונוחה והילדים יוכלו לשחק במרחב העילי מבלי להסתכן בירידה לרחובות. מפלסי גגות הביניים יכולים להוות צירי תנועה ציבוריים ולשמש את הולכי רגל, כך תתמתן מגמת הצפיפות. על מנת שהמגמה השאפתנית הזאת תצלח, נדרש לפתח מערכת חוקים ותקנות מתאימים, לבנות מנגנוני אכיפה יעילים וליצור תנאים פיזיים הולמים שיבואו לידי ביטוי בנוחות ובידידותיות של המתקנים וברמת האחזקה שלהם".
האדריכל אורי הלוי, מבעלי המשרד 'אורבך הלוי אדריכלים' מצטרף לדעתם: "על מנת ליצור מודל של ערים מהנות ויעילות יותר, מבני עירוב השימושים צריכים להוות ברירת מחדל. הבשורות הטובות הן שמנהל התכנון בישראל מקדם בברכה פרויקטים שכאלה ואם המגמה תמשך ותצלח, לא מן הנמנע שנהנה גם כאן בישראל מרחובות חיים ופעילים לאורך רוב שעות היממה שעונים על הצרכים של קהלים רחבים. ממש כמו אלה שהתרגלנו לראות באירופה. אנחנו מרגישים את השינוי בשטח.
"כך, למשל, מגרשים שהוגדרו בתחילה על ידי הרשויות המקומיות נטו למסחר ומשרדים עתידים לכלול גם יחידות מגורים בכפוף להגדרת זכויות הבניה. לצד האופטימיות צפויים גם לא מעט אתגרים, בפרט בפרויקטים בהם בוצע תכנון מפורט ויחד עם השינויים במידה ויהיו, תידרש גם רביזיה בתכנון. לא מן הנמנע שנתקל גם באתגר תרבותי במרכזו עומדת השאלה האם אנחנו בכלל בנויים לשלב מגורים באזורי תעסוקה ולהפך".