עירוב שימושים: כך נראה אתר סקי שנבנה על תחנת כוח

מסילת רכבת ישנה במרכז מנהטן אשר הוסבה לפארק עירוני קסום במיוחד: (פרויקט ההיי ליין); זוג מגדלי מגורים במילאנו שתוכננו כחזית ירוקה הכוללת אלפי צמחים ועצים: (פרויקט היער האנכי בבוסקו); ומלון בסינגפור הכולל גנים ירוקים תלויים באוויר: (פרויקט פארק רויאל). אלה הן רק כמה דוגמאות שמייצגות תופעה שנהפכה לחלק בלתי נפרד מהשיח האדריכלי והתכנוני במאה ה-21 - תכנון סביבתי בר-קיימא.

סרט תיעודי מציע מבט מסקרן ומעמיק אל אחד המיזמים האדריכליים המרתקים של התקופה האחרונה, שלוקח את התכנון הסביבתי למקומות נועזים, מעמיקים ומשעשעים: קופנהיל - מבנה ייחודי שמצליח לשלב תחנת כוח פעילה ואטרקציות ספורט במקום אחד.

נדמה שהמודעות לתכנון סביבתי היא אחד המאפיינים הבולטים באדריכלות העכשווית, והיא בוודאי צריכה לעמוד בבסיס החשיבה האדריכלית של היום. ואכן, עולם האדריכלות מתעורר (אולי באיחור קל), ומגלה סימני דאגה לכוכב הלכת שלנו. אדריכלות ירוקה ומקיימת, בנייה חכמה ואקולוגית, חשש מהתחממות יתר של כדור הארץ - כל המושגים האלה הפכו לחלק בלתי נפרד מהניסיון לצמצם את טביעת הרגל האקולוגית של ענף הבנייה, שהוא, כידוע, אחד המזהמים הגדולים המאיימים על כדור הארץ.

בואו נודה על האמת, אדריכלות ירוקה היא כמעט אוקסימורון, דבר והיפוכו, כי על פי ההיגיון של הגישה יש פשוט להפסיק לבנות, או במילותיו של האדריכל והפעיל הסביבתי האמריקאי קרל אלפנט: "הבניין הירוק ביותר הוא זה שכבר קיים".

האפשרות להפסיק לבנות היא, כמובן, לא ריאלית. המקסימום שניתן לשאוף אליו הוא אדריכלות מודעת לעצמה, שלוקחת אחריות על הסביבה ומשתדלת לפגוע בה כמה שפחות. אי אפשר לעצור בנייה של בנייני מגורים ותעשייה כאשר אוכלוסיית העולם רק הולכת וגדלה, אבל בהחלט ניתן לתכנן את הערים בצורה יעילה ומקיימת יותר.

אחד הפרויקטים המקיימים, היצירתיים והשאפתניים ביותר שתוכננו בשנים האחרונות הוא, כאמור, "קופנהיל" (CopenHill) בקופנהגן שנפתח לציבור באוקטובר 2019. מדובר בפרויקט אדריכלי וסביבתי ייחודי הכולל שיפוץ של תחנת כוח ישנה ומזהמת שפעלה באמצעות שריפת פחם. כיום פועלת שם תחנת כוח לייצור משולב של חשמל וחום (קוגנרציה) באמצעות השבת אנרגיה מפסולת. אולם החידוש העיקרי הוא שעל הגג המשופע של המפעל הוצבו מדרון סקי, שביל הליכה וקיר טיפוס מלאכותי.

את מקומה של תחנת הכוח המכוערת והמזהמת החליפה משרפת ביומסה המשלבת אטרקציה ספורטיבית לכל המשפחה: מערכות מיחזור הפסולת והדוודים של התחנה סודרו לפי גובהן במבנה, וכך התאפשרה בנייה של גג משופע באורך 450 מטר שעליו מוקמו מסלולי סקי מלאכותיים. גג המבנה הנו גג ירוק הכולל 10,000 מ"ר של נוף מגוון הכולל צמחים ועצים מסוגים שונים, שתורמים לספיחת קרינת השמש לשיפור איכות האוויר, וכן ממזערים היווצרות נגר עילי ממי הגשם.

מאז נפתח הפרויקט הוא כבר זכה בפרסים רבים, ובין היתר נכנס לרשימת "50 הרעיונות החדשניים" של מגזין טיים, וזכה במקום הראשון בתחרות "פרס הגג הירוק" בסקנדינביה.

תחנת הכוח הישנה הפיקה כאמור אנרגיה באמצעות שריפת פחם. המשרפה החדשה מייצרת אנרגית חום וחשמל באמצעות השבת אנרגיה מפסולת ומביומסה הכוללת גזם ופסולת אורגנית, ופולטת לאטמוספרה פחמן דו-חמצני שאותם צמחים קיבעו ממנה במהלך חייהם וכך אינה מוסיפה פליטות חדשות של פחמן דו-חמצני כמו שקורה בשריפת דלקי מאובנים. תחנת הכוח עושה שימוש בפסולת של 500,000 תושבים ו-46,000 חברות באזור קופנהגן. באמצעות טיפול ב- 400,000 טון פסולת מופק חשמל שמשמש 50,000 בתי אב וחום שמשמש לחימום 120,000 בתי אב. כמו כן המתקן יספק מים חמים ל-160,000 בתי אב.

יצירת אנרגיה מפסולת ומביומסה תופסת תאוצה בשנים האחרונות, וברחבי העולם מוקמות יותר ויותר תחנות כוח מבוססות ביומסה. בהיבט הישראלי, יש עדיין אי הסכמות לגבי הקמת משרפות מהסוג הזה בין השאר בטענה שהן יגרמו לזיהום אוויר. פרויקט קופנהיל הוא הוכחה שמשרפות מהסוג הזה, כאשר הן מתוכננות, נבנות ומתופעלות בסטנדרטים הגבוהים ביותר של התקינה האירופית, יכולות להימצא בסביבות עירוניות ואף בסמוך לאזורי מגורים כפי שמתרחש במקומות רבים באירופה.

קופנהיל היה מהלך חשוב של עיריית קופנהגן בדרכה להיות אחת הערים הראשונות בעולם שתשיג ניטרליות פחמנית עד שנת 2025 (כאשר כמות הפחמן הדו-חמצני שנפלטת בעיר תהיה שווה לכמות שנקלטת בה באופן טבעי על ידי צמחייה וגופי מים). הקמת המתקן במקום תחנת הכוח שפעלה על פחם צמצמה 107,000 טון מפליטות הפחמן הדו-חמצני קודם לכן.

על פי תוכניות העירייה, בנייני מסחר ומגורים מחויבים להפחית את צריכת החשמל ב-20 אחוז לפחות, פאנלים סולאריים או מקורות אנרגיה מתחדשת אחרים יותקנו בכל בנייה חדשה, וכל מערכות החימום יתבססו על שריפת פסולת וביומסה בלבד. בנוסף, עד שנת 2025 כ-75 אחוז מהנסיעות בעיר יוסבו באמצעות תקנות ותמריצים להליכה ברגל, נסיעה באופניים או שימוש בתחבורה ציבורית. מדובר בהשקעה כספית הנאמדת בכ-5 מיליארד דולר.

הראש והלב מאחורי הרעיון הוא אדריכל העל ביארקה אינגלס, מייסד משרד האדריכלים הדני BIG. אינגלס ידוע בחדשנות ושאפתנות עיצובית, ורבים מהפרויקטים שעיצב מאתגרים מוסכמות מסורתיות של תכנון ומרחב. כמו כן, לעיתים קרובות משלב אינגלס רעיונות של פיתוח בר-קיימא ומושגים סוציולוגיים בעבודותיו, אך מקפיד לנסות ולהשיג איזון בין חדשנות לדרישות פרקטיות של אדריכלות.

פסטיבל הקולנוע דוקאביב מציג בימים אלה סרט תיעודי חדש (בפלטפורמת האונליין שלו) בשם "Making a Mountain" ("איך ליצור הר", זמין לצפייה עד ה-30 באפריל) שעוקב אחר המסע בן העשור ליצירת קופנהיל, החל מתחרות האדריכלים בשנת 2011, דרך תהליך הבנייה המורכב ועד לסיום הפרויקט בשנת 2017.

"איך ליצור הר" חושף את הפילוסופיה האדריכלית ובעיקר את הנחישות והמוטיבציה הגבוהה של אינגלס לתכנן את הפרויקט לפי חזונו (לו הוא קורא "הדוניזם מקיים"), זאת למרות כל המכשולים והבירוקרטיה המסובכת. הסרט נפתח במונולוג של אינגלס, אדריכל מרשים וכריזמטי, שמסביר בצורה כמעט פיוטית עד כמה פרויקט קופנהיל הוא מהפכני וכזה שייזכר לדורות: "היום זו מציאות שבקופנהגן אנשים יכולים לעשות סקי על גג תחנת הכוח שלהם. הבן שלי בן שנה והוא לעולם לא יזכור שפעם זה לא היה אפשרי לגלוש בקופנהגן. עבורו ועבור כל הדור שלו זה יהיה מובן מאליו - שתחנות כוח הן נקיות ולכן ניתן להשתמש בהן לסקי או לטיפוס קירות, לגדל בתי גידול ולאפשר לחיות מסוגים שונים לחיות בהן. הם יעמדו על פסגת הר מלאכותי ומשם הם יזנקו ויבואו עם רעיונות פרועים ומטורפים".

ואכן, קופנהיל הוא הוכחה שאדריכלות בת-קיימא יכולה להיות אטרקטיבית וגם ידידותית לסביבה. המופרכות של מסלול סקי הררי בלב העיר, במדינה מישורית, מדגימה כיצד פתרונות יכולים להיות לא רק מעשיים אלא גם עם הומור. קופנהיל מאחד בתוכו את הצורך הדחוף, הרציני והרלוונטי בצמצום זיהום האוויר, אבל לא מוותר על היבט של משחקיות והנאה.

הרצינות של הפרויקט אינה שוללת את תרבות הפנאי והתיירות, אלא להפך, מגייסת אותה לצידה. את הפן ההומוריסטי המתוחכם של הפרויקט אפשר לראות דרך הארובה של המשרפה אשר פולטת לכל אורך היום עשן לבן. ההתניה שלנו היא להתייחס לעשן שנפלט מארובה כאל סמל הזיהום. אבל, בשונה ממפעלים מזהמים, העשן של קופנהיל מורכב בעיקר מאדי מים ופחמן דו חמצני וביחס לפליטות תחנת הכוח הפחמית הקודמת הוא מכיל 99.5 אחוז פחות מתחמוצות הגופרית וכ-85 אחוז פחות מתחמוצות החנקן שנפלטו משריפת הפחם. במובן הזה העשן הלבן מסמל את היחסים החדשים שהפרויקט מציע בין התעשייה לאנשים.

"הגדולה של הפרויקט היא בכלל יזמית - היכולת להחליט לשלב בין הפונקציות וליצר סינתזה פרוגרמתית בין פונקציה תשתיתית, שהיא תחנת כוח, לבין פרויקט אדריכלי של פנאי וספורט", אומר פרופ' אדריכל יאשה (יעקב) גרובמן, דיקן הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. "אנחנו מכירים מההיסטוריה פרויקטים דומים, כמו למשל Ponte Vecchio בפירנצה, ששילב בין גשר למגורים ומסחר, או Unite d'Habitation במרסי ששילב פרוגרמות שונות בתוך בניין מגורים, אבל הייחודיות של 'קופנהיל' היא עצם ההחלטה לשלב בתחנת כוח, שנחשבת פונקציה הומוגנית, פונקציות שונות לחלוטין ולהפוך את הפרויקט הזה להטרוגני. הפרויקט הוא הוכחה שאפשר לשלב בין שטחים שנחשבו לאזורי תשתית בלבד לשימושים שונים ומגוונים לציבור הרחב".

"עידן הפרויקטים מחדשי הדרך ששוברים פרדיגמות עבר מהעולם. השינויים בימינו הם שינויים של אבולוציה יותר מאשר רבולוציה", ממשיך גרובמן. "הגאונות בפרויקט הזה היא עצם ההחלטה על שילוב השימושים".

על פי גרובמן, האתגר של מתכננים במאה ה-21 הוא לא הבעיות הטכנולוגית, אלא בעיות תרבותית: "יש לנו את כל הטכנולוגיות לעשות פרויקטים מהסוג הזה ואין שום בעיה לקחת מפעל מזהם כמו תחנת כוח ולהפוך אותה למבנה עם אפס פליטות מזהמות - האתגר הוא תפיסתי". הכוונה של גרובמן היא שהאתגר המשמעותי הוא עצם ההחלטה לבצע פרויקטים מהסוג הזה ולגייס את הטכנולוגיות הקיימות לטובת פרויקטים סביבתיים.

משרד האדריכלים של גרובמן היה אמון על תכנון אחד הבניינים הירוקים הראשונים בארץ - בניין פורטר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב (בשיתוף עם משרד האדריכלים גאוטקטורה של ד"ר יוסי קורי וחן אדריכלים של נילי וניר חן) - שזכה בדירוג המרבי של התקן האמריקאי לבנייה ירוקה Leed Platinum ולדירוג הגבוה ביותר של התקן הישראלי החדש לבנייה ירוקה. הבניין תוכנן כמעבדה מחקרית לבנייה ירוקה וחקר הסביבה, ולמעשה, הוא נועד להוות חלק מהמחקר האקדמי שמתקיים בתוכו, מעצם היותו בניין חלוץ בשל המאפיינים של הבנייה הירוקה והאקולוגית.

"הבניין הזה היה סימן שניתן לתכנן בניין בר-קיימא גם בארץ ושזה לא סיפור כזה גדול", אומר גרובמן. "אני מאמין שלא רחוק היום שיתכננו בארץ פרויקטים סביבתיים המשלבים פרוגרמות ותשתיות. פרויקט קופנהיל הוא סמל ויש לו חשיבות רבה בהפצת הגישה הזאת. חלק מהגדולה שלו הוא עצם העובדה שהוא נמצא במרכז העיר בשכונה מעורבת של תעשייה ומגורים".

הכתבה הוכנה על ידי זווית - סוכנות הידיעות של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה