בכל סגר מגבילים אותנו לרדיוס מסויים מהבית ואנחנו מרגישים 'לכודים'. סיבה אחת לכך היא שאין ברדיוס הזה את כל השירותים והמאפיינים המאפשרים לחיות בנוחות גם בטווח המוגבל. המרחק 500 מטר אמנם כבר אינו ממגבלות הקורונה, אך טווח זה רלוונטי משום שהוא מייצג כרבע שעה של הליכה.
בסביבה אורבנית, כדי לקיים חיים נוחים, נדרשת נגישות גבוהה לשירותים עירוניים, תחבורה ציבורית, שטחים פתוחים וירוקים, תעסוקה ומסחר. שני הפרמטרים העיקריים שמשפיעים על רמת הנגישות הם הצפיפות השכונתית ועירוב שימושים.
בישראל מקצים שטחים ותקציבים עבור שירותי ציבור לפי מפתח של מספר הנפשות באזור. עבור כמות מסויימת של בתים מקימים גן ילדים, בית ספר יסודי, תיכון וכו'. כך גם ההקצאות למסחר ולתעסוקה מקומית נקבעות לפי מספר התושבים וכמות יחידות הדיור. שכונה נגישה היא שכונה שהתושבים בה יכולים להגיע בהליכה לכל אשר הם צריכים ביום יום - מוסדות חינוך, מסחר, שירותי רפואה ושאר השירותים החיוניים, ללא צורך ברכב.
כיום רוב הערים לא מספקות את צרכי הקהילה בטווח הליכה סביר, מה שמעלה את הצורך בשימוש ברכב פרטי או בתחבורה ציבורית (אם יש כזו זמינה ונגישה), ובכך בעצם משפיע לרעה על זיהום האוויר, העומס בכבישים ועל בזבוז הזמן היקר שלנו בנסיעות הלוך וחזור. אם ערים היו מתוכננות בהתאם לצפיפות מיטבית ומיקסום שירותים לקהילה, היו נגישים לנו בטווח הליכה של כ- 15 דקות רוב השירותים הבסיסיים שאנו צריכים להתנהלות יומיומית. קיימת העדפה בציבור הרחב לסביבת מחייה לא צפופה - אנחנו אוהבים את המרווחים והפרטיות שלנו, אך המחיר לכך הוא שלכל מקום אנחנו צריכים לנסוע עם הרכב ואין שירות של תחבורה ציבורית יעילה ותכופה.
בתכנון מתאים, שמתבסס על צפיפות של חמש יחידות דיור לדונם ברוטו, טווח ה- 15 דקות הליכה מהבית יכלול את המתנ"ס, המרפאה, בית הספר ואפילו את מרכז התרבות והפארק השכונתי. צפיפות כזו ניתן למצוא בישראל במרכזי הערים הוותיקות כמו תל אביב, בת ים, גבעתיים וברוב הערים החרדיות. אולם בהרבה מהשכונות הפרבריות הנפוצות בישראל ובחלק מהערים הקיימות הצפיפות נמוכה יותר.
רמת הצפיפות משפיעה לא רק על רמת השירותים הנגישים בסביבה הקרובה לנו אלא גם על איכות העיר. צפיפות גבוהה מדי תייצר פסיפס של קטעים עירוניים מאוד צפופים (כמו מקבץ מגדלים), שמסביבו כמות שטחים ציבוריים משמעותית אשר 'תשתלט' על הרקמה ותייצר מרקם עירוני 'מחורר'. יש למצוא את האיזון הנכון, שישרת את כלל התושבים וגם ישמור על העיר רציפה, נעימה, פעילה וירוקה.
ישנם אספקטים נוספים בתכנון אשר משפיעים על איכות החיים בסביבתנו הקרובה באופן משמעותי. הם כוללים קודם כל את כמות העצים שיש מסביבנו. כולנו צריכים נגישות מיידית לטבע בשביל איכות חיים טובה, ובעיר - עצים הם הטבע. לכן יש משמעות עצומה למספר העצים שאנו נוטעים ברחובות שלנו וכן בשטחי המגרשים הפרטיים והציבוריים ולטיפוח מרפסות וגגות ירוקים כמקומות להתאוורר, לגידול מזון ולשיפור התנאים הסביבתיים והאקלימים סביבנו. דבר המקבל משנה תוקף בתקופת הקורונה והסגר, שכולנו משוועים לנשום קצת אוויר וטבע, מחוץ לכותלי ביתנו, גם אם הטבע נמצא במרפסת שלנו.
גם תכנון הדירה עצמה משפיע על הדרך בה אנו יכולים לתפקד בצורה מיטבית תוך הגבלות יציאה מהבית. תכנון נכון יכלול קודם כל את מיקסום התנאים הייחודיים של כל דירה כולל מיקומה בבניין, בנוף וכיווני האוויר אליהם היא פונה ועוד. זאת בניגוד לתכנון של בניינים בעלי דירות זהות ושבלוניות. גם העמדת המבנה במגרש תשפיע על אופי ואיכות השטחים הפתוחים הזמינים לנו (לדוגמה- באותה צפיפות ניתן לתכנן בלוק היקפי בעל גינה משותפת גדולה ואיכותית לעומת מבנים יחידים במגרש בעלי רצועות גינון צרות ביניהם). לבסוף, בשהייה מרובה ולאורך זמן בבית יש יתרון רב לדירה שמאפשרת גמישות תכנונית ויכולת אדפטציה של חללים (שימוש במחיצות, ארגון התשתיות בצורה גמישה, רהיטים מתקפלים או משתנים, חללים רב-תפקודיים וכו').
לסיכום, תכנון בצפיפות של חמש יחידות דיור לדונם ברוטו מאפשר מגוון של שירותים במרחק הליכה נגיש, כמו גם כמות מספקת של מסחר, מקומות תעסוקה מקומיים ומערכת תחבורה ציבורית יעילה, תוך שמירה על מרקם מגורים נוח ורציף. בהשוואה- צפיפות נמוכה (2.5) ד' לא מאפשרת נגישות של מגוון שירותים בתוך טווח זה ומנגד צפיפות גבוהה של 10 יחידות דיור לדונם מאפשרת מגוון רחב יותר של שימושים בקרבה לבית אך יוצרת מרקם מגורים מחורר, המאופיין במגרשים 'חומים' גדולים ללא דופן עירונית וצפיפות מגורים נטו גבוהה מאוד.
(*) יש לציין שכל החישובים הנ"ל מתייחסים לגודל משפחה ממוצעת בישראל. ככל שגודל המשפחה יעלה, יעלו עמו ההקצאות לשירותי ציבור.
אדריכלית נעמה מליס היא בעלי משרד נעמה מליס אדריכלים ומתכנני ערים