למה לעבור לדיור מוגן אם אפשר להישאר בבית

"בסוף השבוע האחרון הסתכלתי על כותרות של פרסומים בעיתונות בנושא הזיקנה מהשנים האחרונות והם תמיד היו ברוח של 'קטסטרופה לפנינו'. לא מצאתי בשום מקום משהו חיובי", אומרת ורד סולומון-ממן, האדריכלית הראשית של משרד הבינוי והשיכון. גם היא עצמה מוטרדת מאיך שהיא תחיה לכשתגיע לזיקנה. "אלה אנחנו בעוד 30 שנה, ואני לא רוצה להיות נטל על המדינה. אני רוצה לחיות בדירה שבה אני חיה כיום, להתאים אותה למצבי ולהיות חלק מהקהילה", היא אומרת.

אזרחים ותיקים מוגדרים מי שחצו את גיל הפרישה (שעומד כיום על 67 לגברים ו-62-64 לנשים).

אם עד לאחרונה חשבו שמסגרות דיור כמו בתי אבות, או בגרסה היותר יוקרתית שלהם המכונה "דיור מוגן", יהוו את הפתרון האולטימטיבי להתמודדות עם פלח האוכלוסייה הגדל, הרי שכיום הולכת ומתפתחת ההכרה שאנשים מעדיפים להזדקן דווקא בסביבה המוכרת להם, בבית. עולם התכנון בעולם, ועתה גם בארץ, מתחיל להיערך לעניין, ויש לכך גם משמעות נדל"נית.

"צריך לחשוב יצירתי. משרד השיכון, כיוון שהוא מתעסק עם האוכלוסייה המזדקנת היותר נזקקת, רוצה להיכנס לתחום ולאפשר דרך התוכניות העתידיות גם כיוונים נוספים", מספרת סולומון-ממן. בסופו של דבר הפתרון המוצע על ידה די מוגבל: "התב"עות שאנחנו כותבים היום יהיו בתוקף עוד 20 שנה. אנחנו מציעים שתהיה יותר גמישות. כיום אנחנו נותנים אחוז מסוים בתב"ע לדירות חמישה חדרים. אנחנו עובדים על זה שיוצעו גדלים נוספים של דירות, או לאפשר חלוקה בתוך הדירות למגורי עובד תומך".

פרופ' ישראל (איסי) דורון מומחה לגרונטולוגיה (חקר הזיקנה) מאוניברסיטת חיפה מסביר שהרוב המכריע של האזרחים הוותיקים נמצא בקהילה ורק מיעוט קטן - 3.1% מכלל הקשישים - נמצא במסגרות דיור מוסדיות. "אנשים רוצים להזדקן בביתם ולכן, רוב האנשים שעוברים למסגרות המוסדיות הם אלה שאין להם מסגרות תמיכה, או שמצבם הכלכלי כל כך נמוך שלא מאפשר להם להעסיק מטפל זר. בכל העולם וגם במדינת ישראל עוברים עכשיו לדה-מיסוד, כלומר מבינים שהפתרון הנכון הוא להשאיר את האזרחים הוותיקים בקהילה. כל מערך השירותים מעוצב היום כדי לאפשר לאנשים להזדקן בקהילה, גם במקרים של מוגבלות או תלות. זה נובע מרצון לכבד את האזרחים הוותיקים וגם מההכרה שהסגרגציה וההכנסה של קשישים למעין גטאות של מוסדות היא ברוב המקרים לא לרצונם או לטובתם", הוא אומר.

דורון מוסיף כי "אנחנו נכנסים לשאלה של איך אנחנו מתכננים את הסביבה כך שיוצרים תכנון אורבני, שלא רק מאפשר להזדקן בקהילה, אלא מעודד אורח חיים בריא ופעיל בקהילה. דוגמה אחת היא תכנון מרקם אורבני שמאפשר נגישות פיזית, תוך שימוש בהליכה או בתחבורה ציבורית שהיא ידידותית לאזרחים ותיקים. דבר שני זה השילוב של השירותים והמוסדות בתוך הקהילה. איך אתה מאפשר גם למסגרות כמו דיור מוגן, או קומונות של אזרחים וותיקים, להתקיים בתצורה רב גילאית בתוך המרחב האורבני".

ד"ר מיכל מיטרני, מתכננת ערים, מומחית לפסיכולוגיה סביבתית וחברת ועד איגוד המתכננים, רואה את הקשישים כחלק מתמונה רחבה יותר של חברה שמשתנה. לדבריה, "אנחנו יודעים היום שבין מה שנקרא 'זיקנה צעירה', שזה עד גיל 75, לבין אלה שיותר מבוגרים, יש הבדלים דרמטיים בבריאות ואורח החיים. אם פעם תכננו שכונות למשפחות, אמא, אבא, שני ילדים וכלב, אז היום אנחנו מבינים שהאוכלוסייה יותר מגוונת. 25% ממשקי הבית במדינת ישראל הם של אדם אחד.

"משקי בית של אדם אחד או שניים לא צריכים דירות של 150 מ"ר. בשלבים מסוימים של מעגל החיים זה יתרון, אבל באחרים זה חיסרון מאוד גדול. צריך ליצור מלאי דירות קטנות, ולא פחות איכותיות".

לא רק את גודל הדירות צריך להתאים, אלא גם את השכונה. "אני שואלת את עצמי מה צריך להיות בשכונה כדי שאדם שמזדקן יוכל להמשיך לגור בה. איזה שרותים תומכים צריכים להיות מסופקים במרחק הליכה ברגל. צריך רחוב שמתאים להליכה, שניתן לחצות אותו ברגל, ושיהיו ספסלים וצל. המטרה התכנונית היא לאפשר להמשיך לגור בבית וליהנות מהמרחב", היא אומרת.

דורון, מיטרני וסולומון-ממן ישתתפו כולם ביום עיון שיוקדש לנושא ביום חמישי הקרוב, שעורך איגוד המתכננים תחת הכותרת "זיקנה בעיר - כדאי לתכנן את זה".

מתכננת הערים חגית נעלי-יוסף, שהקימה את חברת Viaplan ולאחרונה נבחרה לנהל את המחלקה לתכנון אסטרטגי של עיריית תל אביב-יפו, הייתה שותפה, כמתכננת חברתית, בפרויקטים של התחדשות עירונית. "בתוכניות שהייתה לי אפשרות להשפיע עליהן ניסיתי לאפיין את תמהיל האוכלוסייה הנוכחי, ולהקצות יחידות דיור שיהיו מותאמות לגיל השלישי בתוך התמהילים העתידיים", היא אומרת.

נעלי-יוסף מביאה דוגמה ממסמך מדיניות התחדשות עירונית בעיר בת ים, שהייתה שותפה בגיבושו: "במתחמים שבהם יש ריבוי של אזרחים ותיקים יעשה מאמץ לקבץ כמה בניינים יחד, לפני הריסה ובנייה, ולמצוא מגרש שאפשר לבנות עליו במיידי, להעביר אליו את האוכלוסייה המבוגרת, ורק אז להמשיך את הפינוי. זה לא רק עניין של מוצרי הדיור, אלא מה אנחנו צריכים לעשות בתוך תהליכי השינוי הפיזיים שהם מחויבי המציאות, ועדיין יש פה אוכלוסייה מאיד פגיעה".

איך את מדמיינת שהנושא הזה יתממש?

"דרושה מערכת רגולטיבית. שבחוק התכנון והבנייה אנחנו נדע להבטיח או להקצות היקף של יחידות דיור בכל בניין חדש, שיהיו מותאמות לאזרחים ושגם יתנו שירותים בתוך המתחם, שיהיו קרובים ונגישים. דיור מוגן זה פסה. אנחנו מדברים על דיור בתוך הקהילה".

ומי יהיה היזם לפרויקטים האינטגרטיביים הללו? פרופ' דורון טוען כי "זהו מצב קלאסי לשילוב של פרטי-ציבורי. בחלקו הוא צריך להיות ממומן על ידי העירייה, בחלקו האחר ממומן על ידי יזם פרטי. כל זה צריך להיות בתוך מסגרת שחלקה היא שירותים ציבוריים כמו גן ילדים, יחד עם דיור מוגן, יחד עם מערכות בריאות, כשהכול הוא אינטגרטיבי, בשיתוף פעולה שהוא גם למטרות רווח וגם ציבורי וגם חברתי שלא למטרות רווח.

"הדיכוטומיה הזאת של גבולות מאוד חדים בין מגורים, מסחר ותעשייה מתבטלת. היום התכנון בהקשר של אזרחים ותיקים מנסה לייצר שיתופי פעולה בין מגזרים שונים ובין מרחבים שונים של פעילויות מסחר/בריאות/חינוך והכל בהקשרים רב גילאיים. להתחמק מהסגרגציה של המסגרות הנפרדות שמרחיקות את הקשישים מהפעילות היומיומית העירונית".

פרופ' דורון מדגיש שלשילובה של האוכלוסייה המבוגרת בקהילה יש גם יתרון כלכלי מובהק. "המדינה צריכה לקחת על עצמה את הנושא לא בגלל תפיסה של רחמים, או חסד, או צדק חברתי, אלא ברמה של עלות-תועלת. יותר זול ויותר בריא במקרו להשאיר את האוכלוסייה הוותיקה במרקם העירוני, כי מוסדות הם יותר יקרים והעלויות של הטיפול באזרחים הוותיקים בסביבה אורבנית לא בריאה יותר יקרות מבנייה של מרקם עירוני ידידותי גיל", הוא אומר.

מצד שני, לדבריו אין לבטל את פוטנציאל הרווח של יוזמות השוק הפרטי. "יש היום הרבה מאוד יוזמות של פרטיים, או ארגונים ללא מטרות רווח, או אפילו של יצוא שרותים מבתי דיור מוגן לקהילה - אוכל, כביסה, טיפול בריפוי ועיסוק בבית. יש לזה עתיד גדול".