העליון: עיריית ת"א גבתה ארנונה שלא כדין במשך שנים

עיריית תל-אביב נהגה לגבות שלא כדין, ובמשך שנים, תשלומי ארנונה עבור שטחי שירות קומתיים בבניינים שאינם משמשים למגורים. זאת, על בסיס פרשנות שנדחתה עוד בשנת 2009 על-ידי בית המשפט המחוזי בפסק דין "אליעד שרגא".

הנוהג הקלוקל של העירייה - שהופסק על-ידה רק בחודש דצמבר 2017 בעקבות פסק דין שנתן בית המשפט המחוזי (פסק דין "ציפורן") - זכה לביקורת רבה לאחרונה במסגרת פסק דין של בית המשפט העליון (השופט דוד מינץ בהסכמת הנשיאה אסתר חיות והשופט מני מזוז), בין השאר מהסיבה שהעירייה לא יישמה באופן רוחבי על כלל הנישומים את שנקבע בעניין שרגא.

ביקורת זו, אגב, הובילה את הרכב השופטים בעליון לחייב את העירייה בהוצאות המשפט של המערערות בהליך שהתנהל לפניו, חברות אספרסו קלאב בע"מ ושחף טקס בע"מ, בסך 60 אלף שקל (30 אלף כל אחת).

כל זאת, למרות שבמקרה הקונקרטי של המערערות (עליו נפרט בהמשך) דחה בית המשפט העליון את בקשות המערערות לאישור תובענות ייצוגיות נגד העירייה.

הנימוק לדחיית הבקשה לאישור התובענה כייצוגית נבע מפסק דין אחר של בית המשפט העליון שניתן בחודש אוגוסט האחרון (פסק דין "אספיאדה"), במסגרתו נקבע כי הכלל, לפיו בענייני ארנונה אין לעקוף (למעט במקרים חריגים בעלי חשיבות ציבורית) את הנתיב הסטטוטורי (השגה, ערר, ערעור) שנקבע בחוק הרשויות המקומיות - חל גם כאשר מדובר בתובענה ייצוגית המוגשת לבית המשפט.

מהמידע שמצוי בידי "גלובס" עולה כי המערערות שוקלות להגיש לבית המשפט העליון בקשה לקיים דיון נוסף בנושא זה בהרכב מורחב, וזאת, בין השאר, נוכח טענתם כי במצב בו רשות ציבורית מתעלמת ביודעין ובכוונת מכוון מהחלטות בעלות השלכות רוחביות, עובדה זו כשלעצמה מהווה עניין בעל חשיבות ציבורית.

סיפור פסק דין "אספרסו קלאב" מתחיל בשתי חברות המחזיקות נכסים המשמשים למשרדים בבניינים שאינם משמשים למגורים המצויים בתחומי העירייה. חברת שחף טקס בע"מ בבניין הידוע כ"בית שחף" בדרך יפו 7א; וחברת אספרסו קלאב בבניין משרדים המצוי ברחוב ראול ולנברג 6.

השתיים הגישו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (השופטת דפנה אבניאלי), באמצעות עו"ד עופר ורד ממשרד גל-ורד, שתי בקשות לאישור תובענות ייצוגיות דומות נגד העירייה בשנים 2011 ו-2013, במסגרתן נטען כי העירייה חייבה אותן בתשלום ארנונה על שטחי השירותים הקומתיים בבניין בו הן פועלות, בניגוד לדין (אספרסו קלאב - 3,874 שקל; ושחף טקס - 2,442 שקל).

במוקד שתי התובענות עמד סעיף 1.3.1 ח' לצווי הארנונה של העירייה (שנים 2013-2009), הקובע כי "שטח משותף בבניין או בקומה שרובו אינו משמש למגורים, לא יחויב, למעט בניין או קומה אשר לפחות 80% מהשטח הלא משותף מוחזק על-ידי מחזיק אחד...".

לטענת המערערות, בהתאם לפסיקת בית המשפט המחוזי ב"עניין שרגא" כאמור, הנחת המוצא (שניתנת לסתירה) היא ששטחי המבוא והשירותים הם מעצם טיבם שטחים משותפים בבניין, ומשכך הם פטורים מתשלום ארנונה. עוד נטען כי חרף פסיקת בית המשפט המחוזי בעניין שרגא המשיכה העירייה בגבייה שלא כדין, תוך שהיא קובעת כי השטחים שבמחלוקת מהווים "שטחים המוחזקים במשותף" אשר יש לחייבם בתעריף מלא.

בטרם ניתן פסק הדין על-ידי השופטת אבניאלי, ניתן בבית המשפט העליון פסק הדין בעניין אספיאדה, במסגרתו כאמור נקבע הכלל, לפיו לא ניתן לעקוף (למעט במקרים חריגים בעלי חשיבות ציבורית) את המסלול הסטטוטורי שנקבע בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) - הכולל הגשת השגה לעירייה, ערר לוועדת ערר וערעור מינהלי לבית המשפט לעניינים מנהליים - באמצעות הגשת תובענה ייצוגית.

בית המשפט הסביר כי תובענה ייצוגית משמשת אמצעי דיוני לתביעה משותפת עבור יחידים, שלכל אחד ואחד מהם עומדת זכות תביעה בבית משפט אילו היה תובע באופן אישי. לעומת זאת, במקרה שהיה מבקש יחיד להגיש תביעה מבלי שנקט את ההליכים הקבועים בחוק הערר, הוא היה נדחה על הסף מאחר שלא צעד בנתיב הסטטוטורי. משכך, נקבע כי אין מקום לאפשר עקיפה של המסלול הסטטוטורי באמצעות תובענה ייצוגית.

נוכח פסיקת העליון בעניין אספיאדה דחתה בחודש דצמבר 2016 השופטת אבניאלי את בקשת המערערות, תוך שהיא קובעת כי עניינן של המערערות, ובכלל זה שאלת סיווג הנכס, לא נמנית עם המקרים החריגים בעלי החשיבות הציבורית המאפשרים סטייה מההלכה.

בית המשפט העליון דחה את ערעורן של החברות, תוך שהוא משיב בשלילה לשאלה, האם בקשת המערערות חוסה בחריגים מצדיקים בירור בבית המשפט, אף מבלי שצעדו בנתיב הסטטוטורי.

למרות קביעה זו, שלמעשה סתמה את הגולל על ערעורן של החברות, השופט מינץ קבע כי "התנהלות העירייה בעייתית ואינה עולה בקנה אחד עם ציפיותיו של בית המשפט כפי שבאו לידי ביטוי בעניין אספיאדה".

בהקשר זה ציין מינץ כי "המשיבה (עיריית תל-אביב - מ' ש') עצמה הייתה צד להליך בעניין אספיאדה. לגביה נקבע כי חזקה עליה שתיישם קביעות בפסקי דין סופיים ומחייבים גם בעניינם של נישומים אחרים באותו מצב. היא זו שהצהירה במפורש לפני בית משפט זה כי היא נוהגת ליישם עקרונות שנקבעו בפסקי דין באופן רוחבי".

למרות כל האמור, העירייה "היא זו שהתעלמה מפסק דינו של בית משפט בעניין שרגא המהווה פסק דין מחייב מבחינתה", קבע העליון.

אולם כפי שצוין, בחודש דצמבר 2017 התקבל פסק דין מחוזי נוסף הדומה בקביעותיו לעניין שרגא (פסק דין ציפורן), ולאחריו הפסיקה העירייה את הגבייה שלא כדין שביצעה.

למרות "הקשיים" העולים מהתנהלותה של העירייה, השופט מינץ קבע כי "לא ניתן לומר כי סוגיית חיובי הארנונה ביתר היא בעלת חשיבות ציבורית בפני עצמה". באופן דומה הוסיף כי "חיובי הארנונה הנובעים מסיווג החלק היחסי בשירותים הקומתיים כחלק מנכסי המערערות אינם מעוררים כל שאלה משפטית עקרונית". לבסוף הזכיר השופט מינץ כי גם אם העירייה סיווגה באופן שגוי את השירותים הקומתיים כ"שטחים המוחזקים במשותף" ולא כ"שטח משותף", לא מדובר בעיוות דין, שעה שפתוחה לפני המערערות הנתיב הסטטוטורי.


נראה כי עיריית תל-אביב נחלצה ממש "בעור שיניה" מכך שתנוהל נגדה בעניין זה תובענה ייצוגית.

דברים אלה נלמדים, בין השאר, מהערתה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, לפיה אלמלא פסק הדין "ציפורן", ואלמלא הצהרתה של בא-כוח העירייה כי מיום שניתן פסק דין ציפורן העירייה נוהגת לפיו לגבי כל הנישומים הרלוונטיים (למעט אלה אשר לגביהם יש בידה נתונים עובדתיים קונקרטיים המצדיקים לנהוג אחרת), היא הייתה שוקלת שמא "התנהלותה של המשיבה בהתעלמה מפסק הדין בעניין שרגא מצדיקה לראות בענייננו מקרה חריג שיש ליתן בו אישור לניהול תובענה ייצוגית".

עיריית תל-אביב-יפו מסרה בתגובה: "ראשית יובהר כי בית המשפט דחה את הערעורים של שחף טקס ואספרסו קלאב וקיבל את עמדת העירייה כי לא ניתן לנהל את התביעות כתביעות ייצוגיות.

"ככלל, עיריית תל-אביב-יפו מקיימת פסקי דין של בתי המשפט. הערת בית המשפט במקרה המוזכר נגעה לפסק דין ספציפי בעניין אליעד שרגא, בו קיימות קביעות שלהבנת העירייה סתרו הלכות של בית המשפט העליון.

"כמו כן, העירייה ראתה את פסק דין אליעד שרגא כהכרעה פרטנית על בסיס נסיבות אותו מקרה. בנסיבות אלה סברה העירייה, בתום-לב, כי פסק הדין לא היווה הכרעה עקרונית אלא פסק דין חריג ונקודתי שניתן בהתאם לנסיבות אותו עניין".