רמאללה: כך הפך הכפר לעיר בירה בזכות גדר ההפרדה

גדר ההפרדה הגבוהה שמלווה את הנוסע לכיוון ירושלים בכביש 443 מסתירה אמנם את הנוף, ובכל זאת קשה שלא להשתאות מתנופת הבנייה האדירה בצד הפלסטיני. העיר נושקת לפרבריה הצפוניים של ירושלים (פסגת זאב, נוה יעקב, רמת שלמה ועטרות) ומשמשת כמרכז השלטוני והכלכלי של הרשות הפלסטינית. באתר האינטרנט של עיריית רמאללה מצוין שבעיר מתגוררים 32 אלף בני אדם (דומה ליהוד או לנתיבות שלנו). מסביב לעיר כ-80 כפרים ועיירות, כך שבכל המטרופולין מתגוררים כ-278 אלף איש.

בצהרי יום רגיל נסענו בשבוע שעבר את המרחק הקצר מירושלים לרמאללה. מקניון פסגת זאב למרכז רמאללה זה אולי 10 ק"מ, אבל גם בצהריים זה לוקח קצת יותר משעה. כביש 60, שהופך אחרי מעבר הגבול קלנדיה לדרך רמאללה, פקוק כולו. גדר ההפרדה ושיטת החלוקה של הסכמי אוסלו, שיצרו שטח שהוא כביכול בשלטון אוטונומי, גרמו לכך שרמאללה הפכה לעיר מרכזית אך כלואה בגבולותיה. מצד שני, למי שמבקר בה נדמה שהצמיחה בה לא נשלטת. העיר גדלה. גם זר יבחין בכך שבמקומות שבהם היו עד לא מזמן טרסות ובהן כרמי זיתים, יש עכשיו וילות ענקיות בסגנון קלאסי אוריינטלי, מגדלים גבוהים ושכונות של מבנים עם גגות רעפים. כל המבנים מחופים באבן גיר ומרחוק נראים בדיוק כמו ירושלים.

רמאללה מתכוננת בימים אלה לבחירות המקומיות, ובעיקר לאירועי ההזדהות עם מרואן ברגותי והאסירים שובתי הרעב. בכיכר נלסון מנדלה, לא רחוק ממרכז העיר, כבר נערכים לעצרת, כולל דגלים, כיסאות פלסטיק למכובדים ועמדות שידור לצוותי חוץ. העיר עצמה סואנת ורוחשת פעילות. ברחובות שסביב כיכר אל מנארה, שבמרכזה פסלי שבעה אריות לזכר המשפחות שהקימו את העיר, מסתובבים המון אנשים צעירים. הנשים לבושות בצניעות יחסית, הגברים רגיל. החנויות מוכרות מוצרי צריכה, אין כמעט נציגויות של רשתות מוכרות. על הכביש רואים בעיקר מכוניות חדישות ויקרות.

המארחת שלי, מ', נולדה למשפחה ממוצא בדווי בישוב באזור המשולש, אך עברה לרמאללה בעקבות נישואיה לבן העיר. היא בת 43, ויש לה ארבעה ילדים. היא עובדת כמתאמת באחד מארגוני זכויות האדם הישראליים שמרכזו בירושלים. היא מתאמצת להיות חיובית ולתאר את מעלותיה של העיר, שהיא רב תרבותית, יש בה חיי לילה ומגוון אנשים, אך מודה שהמקום מלחיץ אותה. צפוף כאן, תמיד פקוק ויקר. איכות החיים ירודה בעיניה.

רמאללה נחשבת שטח A. אין מגבלות של המנהל האזרחי, ולכן בונים בלי סוף. בעיניה, הבנייה החדשה גבוהה מדי ודחוסה. מ' אומרת שגדר ההפרדה נבנתה בצורה מתוחכמת, כמו נחש, כך שהיא מספחת את כל מקורות המים, המעיינות, לשטחים בשליטה ישראלית. היא מתוסכלת מאוד מזה שאין ברמאללה שצ"פים, כמו בישראל. חסרי תעודת זהות כחולה, או כאלה שאין להם קרובים מדרגה ראשונה בישראל, לא יכולים לנסוע אפילו לים. מי שיש לו כסף נוסע דרך ירדן לחו"ל, האחרים די תקועים.

המלצר במסעדה הוא מוחמד, בן 45, אבא לשלושה ילדים. במקור הוא מטול כרם. הוא מספר לנו ששם משפחתו הוא עדות לכך שאחד מאבותיו היה יהודי טברייני, שברח במאה ה-19 מעירו והתיישב בטול כרם. הוא עצמו עבד כפועל בנתניה ואחר כך היגר ללוס אנג'לס, שם יש לו מסעדה. הוא חזר לפני כמה חודשים לרמאללה ומתחרט. בכוונתו לשוב לארה"ב. גם בגלל שהמשפחה כאן שמרנית ולוחצת מדי וגם בגלל שהכל יקר.

פרופ' ראסם חמאיסי הוא אחד ממתכנני הערים הדומיננטיים ביישובי המגזר הערבי במדינת ישראל, וגם בשטחי הרשות הפלסטינית. חמאיסי הוא מנהל המרכז היהודי-ערבי באוניברסיטת חיפה, מתכנן פעיל ותושב כפר כנא שבגליל התחתון. הוא היה נשיא האגודה הגיאוגרפית הישראלית בין השנים 2007-2009 וזכה בתואר יקיר איגוד המתכננים בשנת 2012.

בין היתר ערך חמייסי בשנת 1997 את תוכנית המתאר של העיר רמאללה ולכן הוא אוטוריטה מצוינת למידע על תכנון העיר.

האם יש בכלל ישות עירונית שנקראת רמאללה, או שמדובר בקצה של מטרופולין ירושלים?

לדברי חמאיסי, "אחרי הסכמי אוסלו התמקמו ברמאללה מוסדות המנהל והשלטון הפלסטיני וזה גרם לדחיפה ומינוף של העיר, גם בפעילות הכלכלית וגם באוכלוסיה.

"אבל למעשה, רמאללה היא עיר מרכזית בציר האורבני הפלסטיני שמתחיל מג'נין בצפון, דרך שכם, רמאללה, אל בירה, דרך מזרח ירושלים (אל קודס), ועד חברון.

"ירושלים, מבחינתם של הפלסטינים, היא בבחינת 'מטרופולין קטומה', כתוצאה מגדר ההפרדה שהקמתה החלה ב-2002, ונקודות הביקורת, 'המסננת'. הגדר החלישה את ירושלים כי ניתקה אותה מהעורף שלה, ומצד שני, תרמה לפיתוח רמאללה".

- באתר האינטרנט של העיר רמאללה יש פירוט רב על מאפייני החקלאות של העיר. רמאללה היא כפר או עיר?

"עד 1993, רמאללה היתה עיר קיט, עיירה שבני התפוצה הפלסטינית באו לנפוש בה בתקופת הקיץ מאזור מדינות המפרץ וירדן. כיום רמאללה היא עיר בדגם מערבי, אבל קיימת בה נוסטלגיה לכפריות. המשמעות של החקלאות מבחינת התושבים היא שורשיות, ילידיות".

- מי גר היום ברמאללה?

"ברמאללה יש פסיפס של אוכלוסיות: האליטות המקוריות הן ברובן נוצריות; יש אוכלוסיה מוסלמית שהגיעה מאל בירה או מישובים עירוניים אחרים; יש תושבים ממחנות הפליטים שחיפשו איכות חיים ויש 30 אלף איש שחזרו אחרי הסכמי אוסלו והמקום הטבעי שלהם היה רמאללה, כי שם מוסדות הניהול. חלק מהאוכלוסיה באה מירושלים המזרחית כי שם יש קושי להוציא היתרי בנייה, וגם, בגלל שברמאללה יש תעסוקה".

- בחברה הישראלית יש תפיסה רווחת שהערבים אוהבים לגור בבנייה צמודת קרקע, אבל מבעד לגדר אנחנו רואים יותר ויותר מבנים גבוהים. האם מתחולל שינוי בדפוסי המגורים של החברה הערבית? האם זו תופעה ייחודית לרמאללה?

"ברמה העקרונית, אין בעיני קשר בין בנייה לגובה ומגורים בדירות לבין שיוך אתני. רבים שיש להם יכולת כלכלית, בין אם מדובר בישראלים יהודים, באנגלים או בסינים, מעדיפים לגור בצורות ישוביות כפריות. יש ביקוש למגורים באזור רמאללה מצד מעמדות הביניים והשטח המוקצה מוגבל. לכן, יש בנייה של בניינים אפילו בני 20 קומות. נוצרו יוזמות של עמותות שיכון: עובדי אוניברסיטת ביר זית, עמותת המורים, עובדי הווקף, שהתחילו להקים מיזמי מגורים. במקביל, מתחילה לצמוח שכבת קבלנים שיוזמים פרוייקטים של בנייה רוויה".

- מי מתכנן את המרחב?

"מערכת התכנון הפלסטינית בנויה על חוק התכנון הירדני שמבוסס על החוק המנדטורי. כמו בישראל. יש שלוש אינסטנציות: מועצת התכנון העליונה, תכנון מחוזי וועדה מקומית. בשונה מישראל, על פי החוק הירדני בכל תוכנית חייבים להפריש 30% מהקרקע לצרכי ציבור (דרכים, שצ"פים ומבני ציבור). עוד על פי החוק הירדני, אם הייעוד אינו ממומש בתוך שבע שנים, הקרקע חוזרת לבעליה המקוריים".

- מי אחראי לתשתיות (ביוב, מים)?

"הפלסטינים סובלים מדמוניזיציה ואוריינטליזם של הישראלים שבאים לצייר אותם כמפגרים. מי שמסייר ברמאללה, אל בירה ורוואבי רואה שהעיריות דואגות לפיתוח של המרחב. יש למשל מתקני טיהור שפכים, שפותחו באמצעות סיוע של הגרמנים".

- מה המשמעות של פירוק שטחי יהודה ושומרון לשלוש קטגוריות (A, B, C) עבור ההתפתחות האורבנית של העיר רמאללה?

"עיר מוצלחת היא עיר יש לה עורף. על פי תוכנית המתאר של רמאללה, שהוכנה על ידי לפני 20 שנה בשנת 1997, היא היתה אמורה להתפתח לשטח שנמצא היום בשטחי C (שטחים בשליטה אזרחית וביטחונית של ישראל). המדיניות הישראלית היא לצמצם את גלישת האוכלוסיה הפלסטינית ולמנוע בנייה בשטח C. רמאללה חייבת להתרחב וזה בלתי אפשרי. המשמעות היא, שהרצף הפלסטיני נקטע.

"היבט אחר הוא היעדר תיאום בין מנגנוני תכנון. כך למשל הוועדה המשותפת לניהול מים וביוב, שהיא ועדה פלסטינית-ישראלית, לא מתכנסת כי התיאום מבחינת הפלסטינים הוא הנצחה של הכיבוש. מה שקורה זה שכמות המים שמוקצה לאוכלוסיה מועטה. גם המים שמטופלים במט"שים של הערים הפלסטיניות אינם מנוצלים לחקלאות. אי התיאום פוגע בהזדמנויות פיתוח ובשגשוג של החקלאות".

ממשרדו שבמרכז היהודי-ערבי בקומה ה-23 בבניין אשכול של אוניברסיטת חיפה הפרופסור חמאייסי נראה נינוח ומלא ביטחון, אך הוא מגלה שכאשר סיים את לימודי תכנון הערים בטכניון, בשנת 1985, התקשה למצוא עבודה בגלל "אי נכונות" של מערכת התכנון הישראלית לקלוט אותו.

לדבריו, כך נקלע להכנת תוכניות המתאר של ג'נין ורמאללה, ואחר כך עבד גם בהכנת תוכניות מתאר עבור המועצות הכפריות הפלסטיניות.

הוא מספר בשביעות רצון שבשלב הראשון עסק בתכנון מסנגר, ואחר כך היה אחראי לפיתוח מודל שהוא מכנה "תכנון נוגד מאתגר" (challenges counter planning). לחמאייסי חשוב להדגיש שהוא בא כבעל מקצוע. הוא לא פוחד להצהיר ש"הכיבוש משחית - את שני הצדדים", ושמבחינה אידאולוגית הוא בא לשרת את האוכלוסיה המקומית, להיטיב את תנאי החיים שלה.

נהג המונית שלוקח אותי חזרה לפסגת זאב הוא א', בן 49, יליד העיר העתיקה בירושלים. בחזקת משפחתו דירת חדר ליד שער הפרחים אך הוא, אשתו ושבעת ילדיו גרים בדירה שקנה לפני כמה שנים בכפר עקב, שכונה ברמאללה שסמוכה לגדר ההפרדה. המונית היא בבעלותו והוא עצמו עובד רק בירושלים.

האזור הזה של כפר עקב הוא למעשה שכונה שנמצאת בשטח המוניציפלי של עיריית ירושלים וכל התושבים הם בעלי תעודות זהות כחולות. א' קצת מתוסכל מזה שהוא משלם ארנונה לעיריית ירושלים אך לא מקבל שירות מינימלי. יש כאן מבנים גבוהים שנבנו בלי היתר, בלי מהנדס (קונסטרוקטור) ועם אפס תשתיות. הרחובות סלולים למחצה, אין מדרכות ועל גדר ההפרדה שבין הנתיבים נערמים שקי זבל. אין פחי אשפה.

אז למה הוא גר פה ולא מעבר לגדר? את הדירה שגודלה 150 מ"ר הוא קנה לדבריו ב-400 אלף שקל. בשועפת, מדרום לגדר ההפרדה, דירה כזו עולה פי 4.

סקר האוכלוסין האחרון, משנת 2007, גילה שברמאללה כ-50 אלף יחידות דיור שמהן כ-35% הם בתים, 60% דירות וכ-3% הן וילות. שלושה רבעים מתוך כל הדירות הן בבעלות פרטית. כ-16% מהדירות הן בשכירות. בכל דירה ארבעה חדרים בממוצע, וממוצע הנפשות לדירה הוא 1.3. על פי סקר שנערך על ידי Palestine Economic Policy Research Institute, בשנת 2014 עמד המחיר הממוצע למ"ר על 700 דולר (כ-2,500 שקל). כלומר, דירת 80 מ"ר ניתן למצוא גם ב-56 אלף דולר - כ-200 אלף שקל בלבד.

עיריית רמאללה מציגה באתר שלה נתונים רבים על העיר, והשוואה לערים פלסטיניות אחרות. כך למשל, אנו למדים שהמשכורת היומית הממוצעת של תושבי העיר היא הגבוהה ביותר (108 שקל), שיש בה ההיצע הרחב ביותר של שירותי בריאות, מסחר ובנקאות, ושלמרבית התושבים יש "נגישות של 24 שעות" למים זורמים ולחשמל.

השכר הממוצע ברמאללה הוא 2,500 שקל. פקיד ממשלתי בדרג נמוך מרוויח 2,000 שקל. מוכרת בחנות מרוויחה 1,500 שקל. שכירות של דירת 3 חדרים ברמאללה עולה יותר מ-1,000 דולר - כמעט משכורת ממוצעת של חודש וחצי.