מיוחד לוואלה!: ענבל אור מבקשת סליחה מהרוכשים

אני מבקשת סליחה מכם, הרוכשים שבוודאי חשים פגועים ומרומים ומנסים להאחז בכל פרט מידע שיזכה אתכם בכספים שחסכתם שנים והבטחתם דירה לעצמכם או לילדכם,

אנ מבקשת סליחה מכם, העובדים והספקים שנתתם את אמונכם בחברה והענקתם שירותים עד הרגע האחרון.

אני מבקשת סליחה מכם, משפחה וילדים יקרים שזנחתי אתכם לאורך השנים לטובת חלומות גדולים. יום בהיר אחד הקרקע נשמטה מתחת לרגליכם הבית נראה עכשיו כמו חלום שהתנפץ לרסיסים. השמיים הבהירים הפכו בין יום אחד לקודרים, ענני סערה, רוחות עזות וגשמי זעף אינם מרפים. השמש שולחת מידיי פעם קרניים חמימות בין העננים כמו נלחמת להאיר את הדרך שאבדה, להציע קשת של צבעים בוהקים, המרמז שהמסע נמשך וצפויים בו רגעי שמחה, עצב, יופי, פחד ועוד.

אני מבקשת לקחת אתכם לסיכום ביניים של מסע שהתחיל בצעירותי עת ביקשתי לראשונה לחבר בין נתינה ותחושת שליחות לבין יכולות ניהול וזיהוי הזדמנויות. זה הרגע שבו הבנתי שכוחה של קבוצה גדול מכוחו של היחיד ואפשר להשיג קורת גג לכל אדם בפחות. הבנתי שקבוצת רכישה היא פתרון מצויין.

הקבוצה הראשונה הייתה ברחוב ריינס בגבעתיים. חשבתי שפיצחתי את השיטה. מאז התגבשו עוד קבוצות רבות. הדרך לא הייתה פשוטה. הייתי צריכה לנוע בתוך עולם גברי, מורכב, רווי באינטרסים, בכוחות מושכים ודוחפים, עולם שיש בו כסף, עולם שמי שנחשב בו הוא אלו שהגיעו ממשפחות מיוחסות, אנשי העולם הגדול.

זכורה לי הפעם שבה עליתי במגדלי עזריאלי ושמעתי שיחה בין שני אנשים עסקים אודות עסקה גדולה - אז הבנתי ששם אני רוצה להיות. והנה אני עפה על משק כנפי התהילה, מאמינה שאני ועוצם כוחי יכולים להושיע וביקשתי לי עוד, יותר גדול ויותר יפה ויותר רווחי, ויותר לקוחות ויותר עובדים.

את הרגע שבו עמדתי על הבימה במוזיאון תל-אביב בערב ההשקה של פרויקט בבלי בתפאורה מושלמת לא אשכח. זה היה רגע של הגשמת החלום אך גם שיברו. החלום לא התגשם, לאחר שהפרויקט לא קם לבסוף וכספים רבים שהושקעו בו אבדו.

עצרתי לרגע, לבדוק מה קרה, מדוע והיכן אפשר לתקן. אך זה היה רק לרגע קט, כי הרכבת ממשיכה ואסור לעצור בעיר ללא הפסקה - חייבים לשדר עסקים כרגיל, ובכל מקרה אפשר להמשיך ולשקם בהמשך הדרך, אז רוצי, תתאמצי יותר, תעבדי יותר, תשקיעי יותר, תוותרי על המשפחה, תתקני בשביל הלקוחות בשביל להמשיך ושלם לעובדים ולספקים.

ביקשתי לשמר את הקיים בזמן שתנאי השוק וכללי המשחק השתנו. הייתי אופטימית, נשארתי אופטימית, הצגתי חוסן ואומץ כי הרי אני ענבל אור, אשת הברזל. כל חיי בחרתי לראות את האור בתוך החושך הגדול. גם כשאיבדתי את אהוב ליבי במצולות הים, בחרתי להמשיך ולהאמין בתום ליבם ובטוהר כוונותיהם של אנשים. גם כשהחברה הכי טובה שלי בגדה באמוני, המשכתי לראות את יופי העולם ולהלל את היופי המופלא הזה ואת מי שעשה אותו יפה כפי שהמשורר נתן זך כתב.

אלוהים שעשה את העולם היפה, ביקש להראות לי את הצדדים הפחות יפים שלו. בלילה אחד חרב עולמי. התופת פגעה בי, פגעה בכולנו. אלוהים כאילו הודיע לי: "בתי אהובה, את מבקשת לתפוס את מקומי, אינך אלא אדם בשר ודם, אפר ועפר. שימי את הדברים בפרופורציות הנכונות. ראי אלו מחירים קשים ילדייך משלמים על היותך ענבל אור, תשפילי מבט, למדי מהי ענווה וצניעות.

נפלתי, טעיתי, חטאתי בחטא היוהרה.

שנה קשה עברה עליי, תופת של ממש. אני נלחמת בכל כוחי במערכות להוכיח את חפותי - לא גנבתי, לא רימיתי, לקחתי אחריות על מעשיי. אני כאן, מוכנה לשלם לכל הנפגעים. מקווה שהמערכות יפעלו תוך עשיית צדק אמיתי וכנה ויחושו בכוונותיי הכנות, באחריות כלפיכם.

בוודאי שמסע זה עדיין לא הסתיים ועוד נכונה לו קשת של מצבים ורגשות ורגעים טובים ופחות.

אך בעת הזאת אני מבקשת את סליחתם על הפגיעה באמון, על האובדן, על התחושות הקשות, על הטלטלות שבוודאי עברתם בשנה זו.

לימדו אותי שעם רגשות לא מתווכחים...

גמר חתימה טובה ושנה טובה לכל עם ישראל.