מנכ"ל עיריית תל אביב, מנחם לייבה, מסביר את ההתעקשות על חכירה. "צריך להבין את תפיסת העולם ולהבחין בין קרקעות למגורים לקרקעות למסחר ולתעשייה", הוא אומר, "מי שישב בעירייה לפני 60 ו-70 שנה סבר שכאשר מדובר בקרקעות סחירות, שהשימוש שלהן אינו ציבורי אלא פרטי, מכירה משמעותה פגיעה בדורות הבאים, ולכן ההיגיון בהחכרת הקרקעות ולא במכירתן.
הכוונה היא שלדורות הבאים גם יהיה כסף. אם במקום לקבל 100% על קרקע נחכיר אותה ל-49 שנה בתנאים מסוימים ונקבל תמורתה 90%, אז אולי יהיה לנו פחות נוח, כי הכי נוח לקבל 100% על הקרקע ולהיפרד ממנה, אבל התנהגות אחראית של גוף ציבורי היא גם דאגה לדורות הבאים. עם זאת, אנחנו מבחינים בין מגורים ללא מגורים. ביד אליהו, למשל, יש לנו הרבה דירות מוחכרות ואנחנו מעודדים את החוכרים לרכוש אותן. אני לא רוצה לבוא בעוד 60 שנה ולהגיד לתושבים האלה 'שלמו מחדש על הקרקע'. באופן עקרוני אין לנו בעיה למכור בעלות על דירות מגורים. לתעסוקה כן יש לנו בעיה".
- אם כך, אז מדוע בשוק הסיטונאי מי שקנה מגינדי למעשה חוכר מכם את הקרקע? הוא יוכל לבוא לעירייה להסדיר את החכירה ולקבל בעלות?
"בשוק הסיטונאי חלק המגורים הגיע מפרויקט גדול יותר והיה קושי לשנות. בעיקרון, אם יבוא דייר מהשוק הסיטונאי ויבקש לקנות את הזכויות שלו, אין לנו בעיה למכור. אנחנו לא מוכרים בעלות לתעסוקה ולמלאכה. הדורות הבאים זה תעסוקה מסחר ותעשייה".
לדברי לייבה, מדיניות המכירה והחכירה של העירייה קשורה באופי הנכס. כך, במקומות בעלי חשיבות אסטרטגית כמו נמל יפו ונמל תל אביב, העירייה לא תמכור את הקרקעות ליזמים. "לפי הבנתנו הפרטה של רצועת החוף היא פגיעה בציבור ולכן לא יעלה על דעתנו למכור את נמל יפו או את נמל תל אביב. לכן גם קנינו את החלק של המדינה באמצעות חברת אתרים, הבעלים של הנמל.
"גם בעסקת הדולפינריום, המטרה החשובה ביותר שעמדה לנגד עינינו הייתה לפנות את הים, בגלל נסיבות סביבתיות ולא סיבות עסקיות. באיזונים שראינו לנגד עינינו, הקמת מלון ודירות מגורים בקו שני לים, כדי לפנות את הדולפינריום ולפנות את רצועת החוף - זו הייתה דרך נכונה".
נכסים נוספים שלדברי לייבה העירייה לא תמכור לעולם הם חניונים. "חניונים שנמצאים בניהול העירייה או בהפעלת העירייה, משמעותם שליטה במחיר, ולכן לעולם לא נמכור חניון. לא את חניון גולדה ולא את חניון הברזל. לא עולה בדעתנו לקחת חניון ציבורי ולהעביר אותו לידיים פרטיות".
לעומת זאת, אומר לייבה, במקומות שבהם אין לעירייה אינטרס מיוחד להשאיר נכסים בבעלותה היא אינה מהססת למכור ואף ממתינה לשעת הכושר המתאימה כדי למקסם את המחיר שניתן לקבל על הקרקע. "לא למכור שטח מסחרי זאת טעות כי חוץ מהכסף גם מפנים שטח לטובת פיתוח האזור", אומר לייבה. "כשמתחם 2000 יאושר, נמכור את כל השטחים, אבל זה ייקח שנים. גם בסינרמה, צריכים לאשר תוכנית בעוד שנתיים-שלוש ונמכור את הקרקע. זה בטח ובטח נכון לנכסים מחוץ לתל אביב. כשהתוכנית תאושר בבית הנערה בהוד השרון, נוציא את הקרקע למכירה בדיוק כפי שמכרנו את הקרקע בשוק הסיטונאי. כך גם בקרקע בחולון שממתינה לאישור. כך גם בגבעתיים, אם תאושר שם תוכנית. לעומת זאת, את בית האבות בפתח תקווה לא נמכור כי זה עניין ציבורי".
בהתייחסו לקרית עתידים, לייבה מהסס: "בעיקרון אנחנו לא מוכרים רכוש. במחיר הנכון, אם נקבל כזה על קרית עתידים, נשקול אם למכור".
- אתה אומר שאינכם מוכרים נכסים בגלל הדאגה לדורות הבאים, אבל מה עם הדור הנוכחי? בדרום תל אביב, למשל, משוועים להשקעות מצד העירייה.
"אנחנו משקיעים הון בדרום תל אביב, בין אם זה אולם בת שבע ובין אם בית הספר ניסן נתיב או דחיפת מכללת אפקה לאזור כפר שלם. גם את בית דני בשכונת התקווה אנחנו בונים מחדש. ראש העירייה מוכן להתרוצץ בכל העולם כדי להביא תרומות לדרום תל אביב.
"צריך להבין שהכסף הזה לא מיועד לשיפוץ רחובות. בשכונות כמו הארגזים או עזרא, שהרחובות בהם מוצפים בחורף, מכירה של רכוש לא תעזור. הבעיה היא לייצר את המנוף הכלכלי להתחדשות השכונה. ברגע שמחזיקים בקרקע יפונו, וייקבע מי זכאי ומי לא זכאי לזכויות, אז אפשר יהיה לחדש את השכונות האלה. זה לא עניין של כסף. גם 100 מיליארד שקל לא יעזרו לשכונת הארגזים. הכול שם לא מסודר כי יש בעיה של קביעת תנאים הוגנים מול ציבור שחלקו יושב שם מאז קום המדינה וחלקו לא. צריך לקבוע קריטריונים ולפנות את המחזיקים בצורה הוגנת, וזה לוקח זמן".
- בשנה החולפת עלה לכותרות נושא חלוקת העושר, בעיקר מצד ראש עיריית ירושלים ניר ברקת. מה אתה חושב על חלוקת ההכנסות של עיריית תל אביב עם רשויות חלשות שלא התברכו בנכסים יקרים כאלה?
"עם כל הכבוד למה שאומרים, תל אביב קיימת 106 שנה, ויש בה הרבה מאוד אוכלוסיות, חלקן בשכונות ישנות מאוד. יש כאן 60 אלף איש שנתמכים בשירותי הרווחה ועוד 70 אלף עובדים זרים שחיים בעיר בתנאים קשים. ועדיין, רוב שנות העיר היינו על סף פשיטת רגל. אסור להתבלבל, הכספים הנוספים שיש לתל אביב הולכים לשכבות החלשות, לא החזקות. מי שמקבל עוד ניקיון אלה לא השכונות הצפוניות אלא הדרומיות. מלבד זה השירותים שמספקת עיריית תל אביב הם מזמן כבר לא לתושבי תל אביב בלבד. תל אביב מספקת תרבות לכל תושבי המדינה, ברמה הלאומית ולפחות ברמה המטרופולינית. עיריית תל אביב מממנת חינוך מיוחד לתלמידים מ-70 רשויות מקומיות ואנחנו גאים על כך".
"תחת דגל השוויון עושים מהלך אנטי-חברתי"
"אל תתבלבלו, אין ערים עשירות בארץ, כולל תל אביב. כל בתי הספר בתל אביב הם המילה האחרונה? רחוק מזה. יש השקעות של מאות מיליארדים שעוד אין לנו. רק לאחרונה בניין העירייה נראה בצורה סבירה, אחרי שיפוץ שעבר. תל אביב דואגת לחלשים על חשבון החזקים. מערכת חינוך טובה נועדה לחלשים כי החזק יסתדר בלעדינו.
"כשמדברים על צדק חלוקתי, זה בסוף אנטי-חלוקתי. שקל אחד שיקחו מהעירייה לא ילך לאף אחד, זה יילך לקופה המרכזית. צדק חברתי נעשה כאן יום יום ל-60 אלף נזקקים ול-70 אלף עובדים זרים. זה צדק חברתי. וכל שקל שיורד מהעירייה יירד מהחלש כי החזק מקבל מה שנותנת המדינה ומה שמעבר אנחנו נותנים לחלש. תחת דגל של שוויון חברתי עושים מהלך אנטי-חברתי. תל אביב הייתה ב-2002 במצב גרוע מזה של ירושלים וגם היום אנחנו לא עשירים. השינוי שעשינו מאז 2002 זה להפסיק לחשוב על הפרטות ומיקור חוץ וקבלנים. הבנו שאנחנו ננצח עם העובדים שלנו ושקבלנים הם לא הפתרון".