החלום מתרחק: פחות ישראלים מחזיקים בדירה

משבר הדיור המתמשך והעובדה שמחירי הדירות נסקו בשנים האחרונות באופן לא פרופורציונלי לשכר במשק, הביאו לכך שחלקים הולכים וגדלים של הציבור הישראלי אינם יכולים להרשות לעצמם לרכוש דירה.

מגמה זו משתקפת בבירור בנתונים עדכניים של מכון גיאוקרטוגרפיה, מהם עולה כי במהלך 20 השנים האחרונות צלל שיעור הבעלות של משקי הבית על דירה בישראל בכ-10%: מכ-75% בשנת 1995 לכ-68% כיום.

על פי הנתונים, שיעור הבעלות על דירה עולה בהתאם לרמת ההכנסה של משק הבית. המשמעות: בעוד ששיעור הבעלות על דירה בעשירון הנמוך ביותר עומד על כ-40%, הרי שבקרב העשירון העליון עומד שיעור הבעלות על דירה על 83%.

"העשירונים הנמוכים ומעמד הביניים הם אלו שספגו את הפגיעה הקשה ביותר בשנים האחרונות, במהלכן היתה נסיקה במחירי הנדל"ן בשוק. מהנתונים שלנו ניתן לראות כי שיעור הבעלות על דירה בשנים 2005-2013 ירד בעשירונים הנמוכים בכ-10% בעוד שבעשירונים הגבוהים הירידה התבטאה באחוזים בודדים בלבד", אמרה ד"ר רינה דגני מנכ"לית גיאוקרטוגרפיה.

אם חוזרים לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מגלים נתון מעניין נוסף: בפילוח לפי קבוצות גיל ומצב משפחתי, נראה כי עד גיל 49 יש ירידה בשיעור הגרים בדירות בבעלותם לאורך השנים. מגיל 50 ואילך נמצאה יציבות יחסית, או עלייה מתונה, בבעלות על דירות.

עוד נתון ששווה להכיר הוא המתאם שיש בין בעלות על דירה למצב משפחתי. זוגות נשואים הם בעלי שיעור גבוה יותר של מגורים בדירה בבעלות, ונשואים בקבוצת הגיל 50–59, הם בעלי השיעור הגבוה ביותר של מגורים בדירה בבעלותם ביחס לאוכלוסייה. לעומתם, צעירים גרושים בגילים 20–29, הם לרוב בעלי שיעור הבעלות הנמוך ביותר על דירות מגורים.

בהקשר זה עולה תמונה מעניינת: בין השנים 1997–2012 נצפתה ירידה משמעותית (של כ-12 נקודות האחוז) בשיעורי הבעלות על דירה בקבוצת הגיל 30–39. בקבוצת הגיל 40–49 הייתה ירידה מתונה יותר (של 4.4 נקודות האחוז) וכאמור קבוצות הגיל 50–59 ו-60+ הראו יציבות יחסית ואף עלייה מתונה בשיעורי הבעלות על דירה לאורך השנים הללו.

הירידה בשיעור הבעלות על דירה משקפת את התייקרות של מוצר משמעותי כמו דיור, אך בעיקר היא משקפת את הנטל הגדל של מרכיב הדיוק על תקציב משקי הבית.

אחד הנתונים המקובלים ביותר לבחינת הנטל התקציבי הוא מספר המשכורות שדרוש לרכישת דירה. לפי נתוני משרד הבינוי והשיכון התמונה ברורה: אם בשנת 1997 נדרש הישראלי הממוצע להקצות כ-102 משכורות לרכישת דירה – הרי שבשנת 2010 כבר נדרשו לו כ-130 משכורות וכיום מספר זה עומד על כ-140 משכורות.

במשרד השיכון ציינו בתגובה לפניית וואלה! כי בשנת 1997 השכר הממוצע למשרת שכיר עמד על כ-4,335 שקל לחודש, ומחירה הממוצע של דירה הגיע לכ-446,000 שקל.

המספר הדמיוני של המשכורות שנדרש הישראלי הממוצע להקצות לטובת רכישת דירה נחשב גבוה באופן משמעותי בהשוואה לעולם המערבי. על פי נתוני הלמ"ס למשל, בשנת 2010 בשוודיה נדרשו כ-30 משכורות בלבד כדי לרכוש דירה ממוצעת (לעומת 130 בישראל – י"ד), בגרמניה – 54 משכורות, בקנדה – 56 משכורות, בהולנד ובבריטניה כ-71 משכורות.

רוה איתן, סמנכ"ל המחקר באתר מדלן, מציין כי בפועל המציאות קשה עוד יותר. "החישוב המקובל מבוסס על השכר הממוצע, שעומד על קרוב ל-10,000 שקל. ואולם השכר החציוני, שמשקף טוב יותר את כוח הקנייה של הציבור, נמוך בישראל באופן משמעותי ועומד על פחות מ-7,000 שקל.

במילים אחרות, לפי השכר החציוני מספר המשכורות הנדרשות לצורך רכישת דירה קופץ ל-230. יוקר הדירות ביחס לשכר החציוני הוא הסיבה המרכזית לעלייה בגיל שבו צעירים עוזבים את בית הוריהם ולכך ששיעור בעלי הדירות בקרב גילאי 30 יורד משמעותית".


עד גיל 50 תהיה לכם דירה? בתוך שני עשורים ירד שיעור הישראלים המחזיקים בדירה ב-10% והגיל של הרוכשים עלה. אם ב-1997 נדרשו 102 משכורות לצורך הרכישה, ב-2015 כבר עלה המספר ל-140. אבל אם מתייחסים לשכר החציוני במשק - 7,000 שקל, מגלים שחצי מהעובדים נדרשים להקצות 230 משכורות לצורך רכישת קורת גג