בשנות ה-2000 ביקשו משפחות רבות להגשים חלום ולרכוש בית פרטי במגזר הכפרי - ובשוק הנדל"ן נרשמה עלייה משמעותית ברכישת משקים חקלאיים ומגרשים לבנייה עצמית, במסגרת ההרחבות שהציעו המושבים. מדובר היה במשפחות מבוססות, שהתגוררו במרכז הארץ בערים הגדולות, אשר ביקשו לחולל שינוי בסביבת המגורים שלהם ולעבור לכפר.
לרוב היו אלה בעלי מקצועות חופשיים, שהמעבר למושב לא הצריך מצדם שינוי משמעותי או ויתור על פרנסתם. כך, ההסתגלות למגורים במושב לא לוותה בקשיים כלכליים עבורם. ואולם, הגשמת החלום הישראלי של מעבר לבית במושב, והתרחקות מהעיר הסואנת לטובת השקט הפסטורלי של בית צמוד קרקע, מקבל תפנית חדה כאשר האוכלוסייה מתבגרת - ומתקשה בנגישות למרכזי המסחר ולשירותי הרפואה.
בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה הולכת ומתרחבת של נטישת המושב לטובת החזרה בעיר. תופעה זו מאופיינת דווקא מצד אותם רוכשים שביצעו את המעבר למושב לפני 15-20 שנה, מתוך רצון לשפר את איכות חייהם.
אותם רוכשים שמימשו את חלומם ורכשו נחלה או בית צמוד קרקע במושב, מצויים כיום בגיל השלישי. מרביתם יצאו לגמלאות וכבר אינם עובדים, התא המשפחתי שלהם הצטמצם לאחר שילדיהם הבוגרים עזבו את ביתם - והם נותרו להתגורר בבתים רחבי ידיים עם גינות גדולות, המצריכות תחזוקה שוטפת. כל אלה מהווים עבורם מטלה מכבידה.
הסיבה המרכזית לחזרה לעיר: נגישות לשירותי רפואה
רבים מבעלי הנחלות, שמכרו את נחלתם וגילם מעל 65 שנה, טוענים כי המשך המגורים בבתים צמודי קרקע, כאשר הקן המשפחתי הצטמצם וקיים חשש מפריצות לבתים, פגעו בתחושת הביטחון שלהם - והניעו אותם לחשוב על אלטרנטיבת מגורים בטוחה יותר.
עובדה ידועה היא שככל שמתבגרים, צריכים בני האדם טיפול רפואי תכוף יותר ויותר. במרבית המושבים קיימת מרפאה מקומית, המעניקה שירותי רפואה בסיסיים לתושבים. אלא שעל מנת לקבל שירותים מתקדמים ולבצע בדיקות ומעקבים רפואיים, נדרשים החולים להגיע למרכזי רפואה המצויים במרכז הארץ.
במחקרים שנערכו לאחרונה התברר כי למידת הריחוק של מקום מגורים ממרכזי שירותים רפואיים קיימת השפעה על היקף התחלואה ועל סיכויי ההחלמה. ההזדקקות לשירותים אלו, במיוחד בגיל השלישי, מצויה בראש סדר העדיפויות של האוכלוסייה המתבגרת - שמרביתה מוגבלת או מתקשה בניידות; ומודעת לכך שמקום מגוריהם במושב לא ייתן להם היצע נגיש של שירותים רפואיים.
סיבה נוספת לחזרה לעיר היא חיי החברה. המעבר מסביבת מגורים עירונית לסביבת מגורים כפרית, מצמצם את היקף החיים החברתיים והבילוי; ומצריך הסתגלות לחיי קהילה ושותפות בין חברי האגודה. למי שחי בעיר, יש הזדמנויות חברתיות רבות יותר וסיכוי להגדלת מעגל החברים; בעוד שבמושב - ככל שבתי המגורים מפוזרים יותר, והממשק בין השכנים מצטמצם, כך הסיכוי ליצירת קשרים חברתיים הולך ופוחת.
סקרים מראים שלמי שחי ביישובים כפריים, יש פחות סיכוי להכיר את השכנים - גם אם יש להם פעילויות משותפות; ופחות סיכוי לסמוך על השכנים ולחבב אותם. חלק ניכר מהמתיישבים החדשים, שעברו למושב בגילאים בוגרים, לא מצליחים להתערות בקרב האוכלוסייה הוותיקה - ומתקשים ליצור מערכות יחסים חדשות או לקחת חלק בחיים החברתיים המתנהלים באגודה, דבר שמוסיף לבידוד ולהרגשת הניכור.
הכותב הוא עו"ד ונוטריון העוסק במשקים ונחלות במושבים ומכהן כיו"ר ועדת אגודות שיתופיות, וועד מחוז ת"א בלשכת עורכי הדין