הפוליטיקאים הרומאים נזקקו לאהדת הקהל, ובימיהם נטבע הביטוי "לחם ושעשועים" למדיניות המשביעה צורך חיוני של המון - לחם, ומסיחה את דעתו מעניינים עקרוניים הנוגעים לו מאוד באמצעות שעשועים. כאז כן היום פוליטיקאים העוסקים במשבר הדיור בישראל, נוקטים מדיניות זו באמצעות סוכני הסחת דעת המשרתים אותם.
המידע לגבי "המשבר" מבוסס על נתונים שמשחררים גורמים הצופים על שוק הנדל"ן מנקודות מבט שונות, ומפיצים את מסקנותיהם דרך הודעות לעיתונות ובשיחות אישיות עם עיתונאים. בקרב על אהדת הקהל, המשוכנע שמחירי הדיור הם האויב מספר 1, כל גורם מלהטט בנתונים כרצונו, כדי להוכיח שהוא המושיע, ומשתמש בסוכנים שיעבירו את המסר הזה בעדו, ונגד מתחריו, שיוצגו כאחראים למצוקה.
האדם השכיח אינו בקיא בקרבות פוליטיים, ומתעניין רק במחיר הדירה שהוא מתכוון לקנות, או בשווי דירה שכבר קנה. לכן, מי שחפץ למשוך את תשומת לב הקוראים, המאזינים, הגולשים או הצופים, נדחף לניסוח כותרות קליטות עם מסקנה חד משמעית - "ירד" או "עלה". זה התוכן שמושך את לב הקהל, ואת השעשוע מספקים לו הסוכנים.
זו הסחת הדעת הראשונה. דירות אינן מוצר אחיד וברמה האישית, כל נתון מתעתע, אפילו אם הוא מתייחס לקבוצת נכסים "אחידה" במיקום, בגודל ובגיל הדירה. גם בתחום עיר אחת, אפילו באותה שכונה, תוכלו למצוא הבדלי מחיר במוצרים לכאורה דומים, שמקורם בשלל סיבות; החל בהבדלי הנוף הנשקף מהסלון, עובר בשמועות על פינוי-בינוי ותמ"א 38, ועד צורך למכור או לקנות במהירות.
הניסיון להילחם בהתייקרות באמצעות הגדלת "ההיצע" כדי להתמודד עם "ביקוש", נדמה כמהלך נכון. אלא שגם זו הסחת דעת. המחירים העולים, גם באזורים נידחים, לא יפסיקו לעלות כל עוד נדל"ן הוא האלטרנטיבה היחידה לכסף הפנוי. כשמחירי הדירות יתחילו לרדת, למשל כשהריבית תעלה, הרווח עלול לבוא עם מכה חברתית בדמות רבים שלא יוכלו להחזיר הלוואות שנטלו בחופזה.
הגדלת ההיצע מצטרפת לצפיפות
בשתי הסחות דעת אלה טמונה סכנת הפסד כסף לפרטים שהשקיעו בנדל"ן. שתיהן מסוכנות פחות מהסחת הדעת הגדולה: הפניית תשומת הלב והמשאבים הלאומיים להוזלת הדיור באמצעות הגדלת היצע, בלי לתת את הדעת לתכנון סביבות חיים איכותיות.
"הגדלת ההיצע" היא מטרה המצטרפת ל"צפיפות", שכבר מתקבלת כדבר חיובי בשם ההתייעלות ושמירה על הסביבה. במקום ששתי מטרות ראויות אלה ידחפו לפיתוח ערים טובות - קורה ההיפך. צפיפות מתוכננת היטב היא משאב לקיום רחובות מסחריים ומרחבים ציבוריים נעימים ובטוחים. צפיפות מאפשרת תחבורה ציבורית יעילה ומצמיחה כלכלה מקומית שמספקת תעסוקה לתושבים. אבל, השכונות שנבנות במהלך הגדול לפתרון "המשבר", אינן מתוכננות כך. הן שכונות שתכליתן "לספק היצע" - לחם בדמות דיור זול שאין מסביבו דבר להוציא כבישים שמובילים מיעד ליעד, בין שממות עוטפות בנייני מגורים.
המשמעות העצומה של תכנון עירוני טוב ניכרת מסביבות מגורים שתוכננו היטב מבחינת בינוי ומבחינה כלכלית, שבכל העולם מבוקשות עשרות מונים מסביבות שתוכננו רע, שננטשות. תכנון הוא נושא מורכב יותר ממחיר ש"עולה או יורד", "אשמים" בהתייקרות ו"מושיעים" למצב. מי שעוסק באחרונים עוזר לפוליטיקאים לספק להמונים "לחם", תוך כדי שעשוע הקהל והסחת דעת הציבור כולו מהתכנון הלקוי; וכך הופך לשותף לדבר עבירה, שיפגע בכולנו לדורות.